לדלג לתוכן

כתר קסטיליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כתר קסטיליה (עב')
Corona de Castilla (ספ')
Corona de Castiella (אסט')
Corona de Castela (גלי')
Gaztelako Koroa (בסק')

Corona Castellae, Corona de Castilla
דגלסמל
מפת התפתחותה ההיסטורית-גאוגרפית של כתר קסטיליה
מפת התפתחותה ההיסטורית-גאוגרפית של כתר קסטיליה
ממשל
משטר מונרכיה אבסולוטית
ראש המדינה מונרך קסטיליה ולאון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה נפוצה קסטילית (עם מיעוטים דוברי ערבית, בסקית, גליסית, ואסטורלאונזית)
עיר בירה מדריד[1] 40°23′0″N 3°43′0″W / 40.38333°N 3.71667°W / 40.38333; -3.71667
רשות מחוקקת Council of Castile עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אירופה
היסטוריה
הקמה איחוד הממלכות לאון וקסטיליה
תאריך 1230
פירוק איחוד הכתרים בין כתר אראגון וכתר קסטיליה מובילים ליצירת ממלכת ספרד המאוחדת.
לאחר עליית בית בורבון בספרד ופרסום צווי נואבה פלאנטה - איחוד מלא בין שני הכתרים וביטולם לטובת כתר ספרד.
תאריך איחוד הכתרים 14 במרץ 1516
פרסום צווי נוּאֶבַה פְּלַנְטַה 1715
ישות קודמת ממלכת לאון
ממלכת קסטיליה
ממלכת גרנדה
ישות יורשת ממלכת ספרד
גיברלטרגיברלטר גיברלטר
שטח בעבר 380,000 קמ"ר (נכון ל־1516)
אוכלוסייה בעבר 4,500,000 (נכון ל־1516)
כלכלה
מטבע ריאל ספרדי, מראבדי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

כתר קסטיליה, כישות היסטורית, נחשבת בדרך כלל כישות אשר נוצרה בשנת 1230 כאשר ממלכות לאון וקסטיליה התאחדו בפעם האחרונה והמקיפה, או כמה עשורים לאחר מכן כאשר הפרלמנטים של שתי הממלכות התמזגו לתוך פרלמנט אחד. בשנת 1230 המלך פרננדו השלישי "הקדוש" הוכתר כמלך קסטיליה (אשר כללה גם את ממלכת טולדו לשעבר), וכמלך לאון (אשר כללה גם את ממלכת גליסיה).

שתי ממלכות: לאון וקסטיליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – ממלכת לאון, ממלכת קסטיליה

ממלכת לאון צמחה מתוך ממלכת אסטוריאס. ממלכת קסטיליה הופיעה בתחילה כרוזנות המשתייכת לממלכת לאון. מהחצי השני של המאה ה-10 ועד החצי הראשון של המאה ה-11 רוזנות קסטיליה החליפה ידיים בין ממלכת לאון לממלכת נווארה. במאה ה-11 רוזנות קסטיליה השתדרגה למעמד ממלכה בפני עצמה.

ממלכות לאון וקסטיליה התאחדו פעמיים לפני כן:

פרננדו השלישי ירש את ממלכת קסטיליה מאימו בֶּרֶנְגֶלַה, מלכת קסטיליה בשנת 1217, ואת ממלכת לאון מאביו (אלפונסו התשיעי, מלך לאון) בשנת 1230. מעתה ואילך שתי הממלכות היו מאוחדות בשם ממלכת לאון וקסטיליה או בפשטות הכתר של קסטיליה. פרדיננד השלישי כבש לאחר מכן את עמק נהר הגואדלכביר, ובנו אלפונסו העשירי כבש את ממלכת מורסיה מאל-אנדלוס, ובכך הרחיב את השטחים השייכים לכתר של קסטיליה. בשל כך מלכי הכתר של קסטיליה עיצבו את תארם כך: "מלכי קסטיליה, לאון, טולדו, גליסיה, מורסיה, חַאאֶן, קורדובה, סביליה, ואדוני ביסקאיה ומולינה". בין שאר הדברים שבבעלותם הם מאוחר יותר השיגו את התואר נסיך אסטוריאס ליורש העצר מאז המאה ה-14.

איחוד הקורטס והקוד החוקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט באופן מיידי עם איחוד הממלכות תחת פרננדו השלישי, הפרלמנטים של קסטיליה ולאון התאחדו. הפרלמנט המאוחד חולק לשלושה מעמדות אשר תאמו לאצולה, הכנסייה, והערים, ואשר כללו נציגים מקסטיליה, לאון, גליסיה, טולדו, נווארה, והמחוזות הבסקים. בתחילה מספר הערים אשר היו מיוצגות השתנה לאורך המאה הבאה, עד אשר חואן הראשון קבע באופן קבוע את הערים אשר זכאות לשלוח נציגים (פרוקוראדורס procuradores) לקורטס: בורגוס, טולדו, לאון, סביליה, קורדובה, מורסיה, חַאאֶן, סמורה, סגוביה, אבילה, סלמנקה, טורו, ואיאדוליד, סוֹרִיַה, מדריד וגואדלחרה (גרנדה הוספה לרשימה לאחר כיבושה ב-1492).

תחת אלפונסו העשירי, רוב ישיבות הקורטס של שתי הממלכות נערכו במשותף. הקורטס של 1258 בוואיאדוליד הורכב מנציגים של קסטיליה, אקסטרמדורה, ולאון; ושל סביליה, קסטיליה, לאון ושאר הממלכות בשנת 1261. הקורטס המאוחרים יותר נערכו בנפרד, כך למשל הקורטס של ממלכת קסטיליה נערך בבורגוס, והקורטס של לאון נערך בסמורה, אך הנציגים דרשו כי מעתה והלאה הקורטס יאוחד שוב.

אומנם כל ממלכה (מתוך אלו שהיו חלק מהכתר) שמרה על זכויותיה ההיסטוריות - כולל הפוארו (Fuero=כתב זכויות) הישן של קסטיליה והפוארוס השונים של המועצות העירוניות בקסטיליה, לאון, אקסטרמדורה ואנדלוסיה - קודקס חוקים מאוחד לכל הממלכה החדשה נוצר בסייטה פארטידס (Siete Partidas) (יצא לאור 1265), האורדנאמיינטו דה אלקלה (Ordenamineto de Alcalá) (י"ל 1248), וחוקי טורו (י"ל 1505). חוקים אלו המשיכו להיות בתוקף עד 1889, כאשר קודקס חוקים אזרחי (החוק האזרחי הספרדי) נכנס לתוקף.

השפה הספרדית והאוניברסיטאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-13 הרבה שפות היו מדוברות בממלכות לאון וקסטיליה וביניהם: קסטילית, לאונית, בסקית, והגליסית. אך לאורך המאה ההיא הקסטילית צברה יותר ויותר בכורה כשפת התרבות והתקשורת. דוגמה לכך היא הקנטאר דה מיו סיד.

בשנות שלטונו של פרננדו השלישי, הקסטילית החלה להיות השפה שבה נכתבו מסמכים מסוג מסוים, כגון הקוד הוויזיגותי שהיה הבסיס לקודקס החוקים על פיו חיו הנוצרים בקורדובה המוסלמית. אך היה זה בתקופת אלפונסו העשירי שהקסטילית נהפכה לשפה הרשמית. מכאן ואילך כל המסמכים הרשמיים נכתבו בקסטילית, וכמו כן כל התרגומים של מסמכים רשמיים וממשלתיים מהשפה הערבית הועברו לשפה הקסטילית במקום ללטינית.

יתרה מכך, במאה ה-13 הרבה אוניברסיטאות נוסדו כמו אוניברסיטת סלמנקה הלאונית, ואוניברסיטת פַּלֶנְסִיַה הקסטילית. אלו היו גם האוניברסיטאות הראשונות באירופה.

בשנת 1492, תחת שלטונם של המלכים הקתולים, יצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר "הדקדוק של השפה הקסטילית" מאת אנטוניו דה נבריחה.

הקסטילית לבסוף נישאה עם גילוי אמריקה אל מחוץ לגבולות ספרד. ומחוץ לארצות הדוברות ספרדית נהוג לקרוא לשפה ספרדית. בארצות הדוברות ספרדית הקסטילית נחשבת לדיאלקט של הספרדית, כמו שאנגלית הבריטית נחשבת כך בקרב הארצות הדוברות אנגלית.

המאות ה-14 וה-15: שלטון בית טרסטאמרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית בית טרסטאמרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של אלפונסו האחד עשר נוצר משבר שושלתי בין בניו, האינפנטים פדרו ואנריקה דוכס טרסטמארה, אשר הסתבך במלחמת מאה השנים. אלפונסו האחד עשר נשא לאישה את מריה, נסיכת פורטוגל ואיתה הוא ילד את יורשו, האינפנטה פדרו. עם זאת למלך היו הרבה ילדים מחוץ לנישואין עם לאונור דה גוסמן, בהם אנריקה המוזכר לעיל, אשר חלק על זכותו של פדרו לרשת את הכתר כאשר אביו ימות.

במאבק המתפתח, שבו שני האחים טענו שהם המלך, פדרו כרת ברית עם אדוארד, נסיך ויילס, "הנסיך השחור". ב-1367 הנסיך השחור הביס את בעלות בריתו של אנריקה בקרב נאחרה ובכך החזירו לפדרו את השליטה בממלכה. הנסיך השחור, בראותו כי פדרו לא מפצה אותו על הוצאותיו, עזב את קסטיליה. אנריקה, אשר נמלט לצרפת, ניצל את ההזדמנות וחידש את הלחימה. אנריקה לבסוף ניצח בשנת 1369 בקרב מונטיאל שבו הוא הרג את פדרו.

בשנת 1371 אחיו של הנסיך השחור, ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר נשא את קונסטאנסה, בתו של פדרו. ב-1388 הוא טען לכתר קסטיליה בשם אשתו, היורשת הלגיטימית לפי הקורטס של סביליה משנת 1361. הוא הגיע לא קורוניה עם צבא וכבש את העיר. משם הוא נסע כדי לכבוש את סנטיאגו דה קומפוסטלה, פונטבדרה, וויגו. הוא ביקש מחואן הראשון לוותר על הכתר לטובת קונסטאנסה.

חואן סירב אך הציע כי בנו, האינפנטה אנריקה, יישא את בתו של ג'ון, קתרין. ההצעה התקבלה, והתואר נסיך אסטוריאס נוצר בשביל אנריקה וקתרין. בכך נסתיים הסכסוך השושלתי, חוזק מעמדו של בית טרסטאמרה, ונוצר שלום בין קסטיליה ואנגליה.

יחסים עם הכתר של אראגון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קסטיליה והמדינות הסובבות אותה בשנת 1400.

בתקופת שלטונו של אנריקה השלישי העוצמה המלכותית הוחזרה, והאפילה על האצולה הקסטיליאנית רבת הכוח. בסוף ימי חייו העביר אנריקה מקצת הסמכויות שלו לאחיו פרננדו מאנטקרה, אשר היה עוצר, יחד עם אשתו קתרין מלנקסטר, בתקופת ילדותו של בנו, הנסיך חואן. לאחר פשרת קאספה ב-1412, עזב פרדיננד את קסטיליה כדי להיות מלך אראגון.

עם מותה של אימו של חואן השני, בגיל 14, עלה המלך הצעיר לכס המלוכה ונשא לאישה את בת דודתו מריה מאראגון. המלך הצעיר הפקיד את הממשלה בידיו של אלווארו דה לונה, האיש המשפיע ביותר בחצר המלכות ובעל ברית של האצולה הזוטרה, הערים, הכמורה, והיהודים. דבר זה לאיבה משותפת למלך מצד האצולה הרחבה בקסטיליה מחד, והאינפנטים האראגונזים, בניו של פרננדו מאנטקרה, אשר ביקש לשלוט בכתר של קסטיליה. מצב עניינים זה הביא לבסוף למלחמה ב-1429 בין שתי הממלכות. אלווארו דה לונה ניצח במלחמה וגירש את האינפנטים האראגונזים מקסטיליה.

הסכסוך השני על הירושה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת הירושה הקסטיליאנית

אנריקה הרביעי ניסה ללא הצלחה לייסד מחדש את השלום עם האצולה שאביו הרס. כאשר אשתו השנייה ז'ואנה, נסיכת פורטוגל ילדה את חואנה, נסיכת קסטיליה, הופצו שמועות כי הבת היא התוצאה של רומן שניהלה המלכה עם בלטראן דה לה קואבה, אחד מהשרים הבכירים של המלך.

המלך, מכותר על ידי מהומות ותביעותיהם של האצילים, הוכרח לחתום על חוזה שבו הוא ממנה כיורשו את אחיו למחצה אלפונסו ובכך מוציא את חואנה מסדר הירושה. לאחר מותו של אלפונסו בתאונה, אנריקה חתם על חוזה השוורים של גיסאנדו עם אחותו למחצה איזבלה שבו הוא ממנה אותה כיורשת בתמורה לנישואיה עם נסיך לפי בחירתו.

המלכים הקתולים: איחוד עם הכתר של אראגון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – המלכים הקתולים, כריסטופר קולומבוס
כניעת גרנדה (פרנסיסקו פּדיליה)
כריסטופר קולומבוס והמלכים הקתוליים (עם חזרתו לספרד מהעולם החדש)

באוקטובר 1469 איזבלה ופרננדו, יורש העצר של אראגון, התחתנו בחשאי בארמון פַּלַאסְיוֹ דֶה לוֹס ווִיווֶרוֹ בוואיאדוליד. כתוצאה מכך נוצר איחוד שושלתי בין כתר קסטיליה לכתר אראגון ב-1479 כאשר פרננדו עלה לכס הארגונזי. איחוד זה בכל אופן לא היה מלא עד לימיו של נכדם קרלוס הראשון. פרננדו ואיזבלה היו קרובי משפחה והתחתנו ללא ברכת האפיפיור. אומנם איזבלה רצתה להתחתן עם פרננדו, אך היא סירבה להמשיך עם החתונה עד לקבלת ברכת האפיפיור. בעקבות כך, אביו של פרננדו זייף ברכה אפיפיורית בשביל שהשניים יוכלו להנשא. איזבלה האמינה שהברכה היא אמיתית והחתונה התקיימה. ברכה אפיפיורית אמיתית הגיעה במועד מאוחר יותר. לאחר מכן, האפיפיור אלכסנדר השישי העניק להם את התואר מלכים קתולים.

אנריקה הרביעי, אחיה למחצה של איזבלה, ראה בנישואיה לפרנדדו כהפרה של "חוזה השוורים של גיסאנדו" על פיו איזבלה הייתה אמורה לרשת את הכס הקסטיליאני רק אם היא תתחתן לבעל על פי בחירתו של אנריקה. אנריקה רצה שקסטיליה תהיה בעלת ברית של צרפת או פורטוגל ולא עם אראגון. לכן הוא החליט להפוך את חואנה ליורשתו במקום איזבלה. כאשר הוא מת בשנת 1474, פרצה מלחמת הירושה הקסטיליאנית בשל הסכסוך על ירושת הכס. המלחמה נמשכה עד 1479 כאשר איזבלה ותומכיה יצאו כמנצחים.

לאחר ניצחונה של איזבלה במלחמת האזרחים ועליית פרננדו לכס האראגונזי, שני הכתרים אוחדו תחת אותו מונרך. עם זאת, היה זה רק איחוד פרסונלי ושתי הממלכות נשארו עם שני מנגנונים אדמיניסטרטיביים נפרדים, לכל ממלכה היה את הזהות שלה ואת חוקיה; שני הפרלמנטים נשארו נפרדים; המוסד המשותף היחידי היה האינקוויזיציה. למרות תארם "מלכי קסטיליה, לאון, אראגון, וסיציליה" פרננדו ואיזבלה משלו, כל אחד בנפרד, על שטחיהם, אך עדיין הם גם קיבלו החלטות ביחד. מיקומה המרכזי, שטחה הטריטוריאלי הגדול יותר (פי שלושה מממלכת אראגון), ואוכלוסייתה הגדולה (4.3 מיליון לעומת מיליון באראגון) הפכו את קסטיליה להיות השותף הדומיננטי באיחוד זה.

כתוצאה מהרקונקיסטה האריסטוקרטיה הקסטיליאנית הפכה למאוד חזקה. המלכים היו צריכים לעמוד על סמכותם אל מול האצולה והכמורה. בשל כך, ייסדו המלכים הקתולים את מועצת האחווה, הידועה גם בשם האחווה הקדושה, אשר הייתה מאוישת ומתוקצבת על ידי העיריות. המלכים הקתולים גם נקטו באמצעים נגד האצולה, הרסו מבצרים פאודלים, אסרו על קיום מלחמות פרטיות, והקטינו את כוחם של האדלנטאדוס (משרה צבאית הדמויה למושל באזורים שנכבשו לא מזמן). המלוכה איגדה פקודות צבאיות תחת מועצת הפקודות (Consejo de las Órdenes) ב-1495, חיזקה את כוחה של הסמכות המשפטית המלכותית מעל הסמכות המשפטית הפאודלית, והפכה את האאודיינסאס לסמכות השיפוטית העליונה בממלכה. הכתר גם ביקש לשלוט יותר טוב על הערים, ולכן ב-1480 בקורטס של טולדו נוצרו הקורחידורס, נציגי הכתר, אשר פקחו על מועצות הערים השונות. בתחום הדת, המלכים הקתולים תקנו את המסדרים הדתיים, וביקשו אחדות במגזרים השונים של הכנסייה. הם לחצו על היהודים להתנצר, במקרים מסוימים כאשר היהודים נרדפים על ידי האינקוויזיציה. לבסוף ב-1492, המלכים הקתולים גרשו את אלה אשר לא היו מוכנים להתנצר. מספר האנשים אשר גורשו מקסטיליה מוערך ב-50,000 עד 70,000 איש. משנת 1502 החלו במאמצים לנצר את האוכלוסייה המוסלמית.

בין 1478 ל-1497 המלכים הקתוליים כבשו את האיים בקבוצת איים הקנריים גראן קנריה, לה פלמה, וטנריפה. ב-2 בינואר 1492 נכנסו המלכים לארמון אלהמברה בגרנדה ובכך השלימו את הרקונקיסטה. גם ב-1492, כריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה וקסטיליה כבשה את מלייה. אחרי כיבוש גרנדה החלה קסטיליה להתמקד בים התיכון, וקסטיליה עזרה לאראגון בבעיותיה עם ממלכת צרפת, אשר הגיעו לשיאם בכיבוש נאפולי עבור הכתר של אראגון ב-1504. מאוחר יותר באותה שנה, מתה איזבלה.

המאות ה-16 וה-17: מאימפריה למשבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת העוצרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזבלה שללה את בעלה מסדר הירושה של קסטיליה, אשר עבר לבתה חואנה (הנשואה לפליפה מאוסטריה המכונה "הנאה"). אך איזבלה ידעה על מחלתה של בתה (ואשר בשל כך היא כונתה חואנה המשוגעת [Juana la Loca]), ומינתה את פרננדו בעלה כעוצר במקרה שבו חואנה "לא תרצה, או לא תוכל, למלא את מחויבותיה". בהסכם סלמנקה מ-1505 הוחלט כי השלטון יחולק בין פליפה, פרננדו, וחואנה. עם זאת, היחסים הגרועים בין פליפה (הנתמך על ידי האצולה הקסטיליאנית) ופרננדו הביאו לכך שפרננדו ויתר על כוחו בקסטיליה כדי להימנע מעימות מזוין. בעזרת ה"קונקורדיה דה וייאפאפילה" (Concordia de Villafáfila) משנת 1506, פרננדו חזר לאראגון, ופליפה הוכתר כמלך קסטיליה. ב-1507 פליפה מת ופרננדו חזר שוב למלא את תפקידו כעוצר.

המלך קרלוס הראשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרלוס הראשון קיבל את הכתר של קסטיליה, אראגון והאימפריה דרך צירוף של נישואין שושלתיים ומקרי מוות טרם זמנם:

קרלוס הראשון לא התקבל יפה בקסטיליה. חלק מזה נובע מהעובדה שהוא היה מלך שנולד בחו"ל (הוא נולד בגנט), ועוד לפני שהגיע לקסטיליה הוא מינה פלמים במשרות ממשל חשובות אזרחים והשתמש בכסף קסטילי כדי לממן את חצר המלכות שלו. האצולה הקסטיליאנית והערים היו על סף מרי כדי להגן על זכויותיהם. הרבה קסטילים בכלל העדיפו את אחיו הצעיר פרדיננד שגדל בקסטיליה, ולמעשה מועצת קסטיליה התנגדה לרעיון של קרלוס כמלך קסטיליה.

ב-1518 הפרלמנט הקסטילי בוואיאדוליד הכריז על אדם ולוני בשם ז'אן דה סובאז' (Jean de Sauvage) כיושב ראש. דבר זה הוביל להפגנות זועמות בפרלמנט, שדחה את הימצאם של זרים במהלך הדיונים. למרות האיומים, הפרלמנט, (בהנהגת חואן דה סומל, נציגה של בורגוס) התנגד והכריח את המלך לכבד את חוקיה של קסטיליה, לסלק את כל הזרים ממשרות ממשלה חשובות, וללמוד לדבר קסטילית. לאחר שהמלך התחייב בשבועה, הוא קיבל סובסידיה בסכום של כ-600,000 דוקאטים.

קרלוס היה מודע לעובדה כי יש לו הרבה אופציות להיות קיסר ושהוא צריך להטיל את שלטונו על קסטיליה כדי ליהנות מהגישה לעושרה ולנצל זאת למען החלום הקיסרי שלו. קסטיליה הייתה אחת הטריטוריות היותר דינמיות, עשירות ומתקדמות באירופה של המאה ה-16 והיא החלה להבין שהיא יכולה לשקוע כאחת מני רבות בתוך האימפריה הרומית הקדושה. זאת, ובנוסף גם ההבטחה המופרת של קרלוס, רק הוסיפו לעוינות נגד המלך. ב-1520 הפרלמנט בטולדו דחה את הבקשה להגדלת הסובסידיה של המלך. הפרלמנט בסנטיאגו דה קומפוסטלה הגיע גם הוא לאותה החלטה. לבסוף, בפרלמנט שהתכנס בלה קורוניה, מרבית חבריו היו משוחדים ומחברים אחרים נמנעה הכניסה, הגיעו להחלטה לאשר את הגידול בסובסידיה. חברים אלו אשר הצביעו בעד הותקפו על ידי העם הקסטיליאני ובתיהם נשרפו. הפרלמנט לא היה האופוזיציה היחידה שבה נתקל המלך קרלוס. כאשר הוא עזב את קסטיליה ב-1520 מלחמת הקהילות של קסטיליה פרצה. "לוס קומונרוס" הובסו שנה אחת לאחר מכן (1521). ולאחר הפסדם, מעמדו של הפרלמנט הורד לדרגת גוף מייעץ.

המדיניות האימפריאליות של פיליפ השני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליפה השני המשיך במדיניותיו של אביו, אך שלא כמו אביו, הוא הפך את קסטיליה למרכז האימפריה שלו, וריכז את כל המנהל הממשלתי במדריד. המדינות האחרות בתוך חצי האי האיברי שמרו על האוטונומיה שלהם, אשר נמשלה על ידי משנה למלך.

מאז שלטונו של קרלוס הראשון, העול הכלכלי של האימפריה נפל בעיקר על קסטיליה. תחת פליפה השני העול הוכפל בארבע, יד ביד עם העלאת המיסים הקיימים הוא גם יצר מיסים חדשים, ובהם גם ה-אקסקוסאדו (Excusado) ב-1567. בשנה זו פליפה הורה על הכרזת ה- "לה פרגמטיקה"; חוק אשר הכריח את כל המוריסקוס לנטוש את כל המסורות המוריות ולהפוך לקתולים אמיתיים. חוק זה הגביל את החופש הדתי, לשוני, ותרבותי של אוכלוסיית המוריסקו וגרמה לפריצת מרד המוריסקו אשר דוכא בעזרתו של דון חואן מאוסטריה.

קסטיליה נכנסה לשלב של מיתון ב-1575, שגרם להשהיית השכר במדינה. ב-1590 הקורטס אישר את ה-"מייונס" (Millones); מס חדש על המזון. מס זה הרס את הערים הקסטיליאניות וסיכל את נסיונותיהם הרפים בתיעוש. ב-1596 השכר שוב הושהה.

ממלכת ה"אסטוריאס מֶנוֹרֶס"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בממלכות הקודמות משרות במוסדות לאומיים היו מאוישות על ידי אנשים מחונכים. המנהל הממשלתי של פליפה השני אויש בדרך כלל מבוגרי אוניברסיטת אלקלה או אוניברסיטת סלמאנקה. אחרי עליית פליפה השלישי האצולה שוב החזירה לעצמה את הזכות למשול בארץ. כדי להראות שיש סדר שולט חדש, החל להתבצע ניקיון הדם בספרד. הרדיפה הדתית הובילה את פליפה להכריז על גירוש המוריסקוס מספרד ב-1609.

ניצב בפני התרסקות משרד האוצר, וכדי לשמר את ההגמוניה של האימפריה הספרדית של פליפה הרביעי, הרוזן-דוכס מאוליבארס, מועדפו של המלך מ-1621 עד 1643, ניסה להכניס שורה של רפורמות. אחת מהם היה "איחוד כלי הנשק" (Unión de Armas), יצירת צבא חדש המונה כ-140,000 אנשי מילואים. כל טריטוריה בתוך הממלכה תרמה אזרחים באופן יחסי לגודלה כדי להחזיק את הכוח. עם זאת, מטרותיו של הרוזן מאוליבארס לא הוגשמו, והכתר הספרדי המשיך לתפקד כקונפדרציה של ממלכות.

לואיס מנדס דה הארו ירש את אוליבארס כמועדף על המלך פליפה הרביעי בין השנים 1659 ל-1665. היה זה כדי לשכך סכסוכים פנימיים אשר נוצרו על ידי קודמו (מרידות בפורטוגל, קטאלוניה, ואנדלוסיה) וכדי להשיג שלום באירופה.

עם מותו של פליפה הרביעי ב-1665, ואי היכולת של קרלוס השני למשול, ספרד סבלה מהאטה כלכלית, ומאבקי כוח בין "המועדפים" השונים. מותו ללא יורשים של קרלוס השני הביא לפריצתה של מלחמת הירושה הספרדית.

החלוקה הטריטוריאלית הספרדית בתוך הכתר של קסטיליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כתר קסטיליה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ לפני כינון מדריד כעיר הבירה בשנת 1561, קדמו לה (לפי סדר כרונולוגי): בורגוס, טולדו, ווואיאדוליד